האימפריה העות'מאנית: שישה מאות שנים של שלטון בחבל אירופה, אסיה ואפריקה

מנסיכות גבול לעיר בירה של אימפריה

האימפריה החלה בסביבות 1299, כאשר עותמן הראשון, שליט אנטוליאי, בנה מדינה גבול קטנה שגדלה על חשבון האימפריה הביזנטית המתחלשת. הציבור שלו התרחבו בהתמדה אך סבלו מנכסת חמורה בשנת 1402, כאשר כובש מן אסיה המרכזית טימור הביס את העות'מאנים בנקרה, וגרם למאבק על כוח המכונה התקופה הבינייימת (1402-1413). הסולטן מוחמד הראשון, שנזכר כ'מייסד שני' של האימפריה, החזיר את האחדות לפני מותו.

הרגע ההכרעה הגיע בשנת 1453, כאשר מוחמד השני הוביל את כיבוש קונסטנטינופול, וסיים את האימפריה הביזנטית וקיבל בירה שנקראה מחדש איסטנבול. מיקומה של העיר על בוספורוס, המחברת בין הים השחור והים התיכון, הפך למרכז ממשלתי וחילופי של אימפריה שבסופו של דבר תשתרע על שלוש יבשות.

העידן הזהוב תחת סלימאן המפוכח

סלים הראשון, ששלט מ-1512 ל-1520, הביס את השושלת הצפווית של איראן וכבש את הסולטנות הממלוקית, קיבל שליטה על מכה ומדינה והציע את הדרישה לחליפות אסלמית. בנו, סלימאן הראשון, ששלט מ-1520 ל-1566, נחשב לשליט הצליח ביותר של האימפריה. כוחותיו של סלימאן תפסו את בלגרד בשנת 1521 ורודוס בשנת 1523, ואחר כך קיבלו ניצחון גדול על הונגריה בעמקי-המוהה בשנת 1526. כוח הים העות'מאני הגיע גם לשיאו בתקופה זו, לפני קרב לפנטו בשנת 1571 שסיים אותו, לפי אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית.

שלטון שלוש יבשות: סולטן, מועצה ומערכת המיללות

הממשל העות'מאני התרכז סביב הסולטן, בעזרת מועצת וזירים, אך שלטון יומיומי על שטחים רחבים ומגוונים נשען על ביזור: בעלי-כוח מקומיים בבלקנים, בחבלים הערביים ובצפון אפריקה שמרו לעתים קרובות על מנהגיהם שלהם תמורת נאמנות והכנסות מיסוי. קהילות דתיות לא-מוסלמיות - כולל נוצרים אורתודוקסים, ארמנים ויהודים - סודרו למיללות בעלות ממשל עצמי שניהלו את בתי-המשפט, בתי-הספר ועניינים פנימיים משלהם. במאה התשע-עשרה, הרפורמות של הטנזימאט מ-1839 עד 1876 הבטיחו שוויוניות וסובלנות דתית על פני כל האימפריה, אחריהן מלוכה חוקתית קצרת-חיים בשנים 1876-1878 ותקופה חוקתית שנייה מ-1908 עד 1920, לפי אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית.

ירידה, מלחמה וסוף הסולטנות

השלטון הצבאי העות'מאני התפורר לאחר מצור כושל על וינה בשנת 1683, אשר הובא בעקבותיו ברית קרלוביץ בשנת 1699, אשר כפתה נכויות שטחיות משמעותיות באירופה, לפי אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית. הפסדים נוספים הצטברו במשך שני המאות שלאחר: קרים אבדה למעשה לרוסיה בשנת 1783, אלג'יריה נפלה לצרפת בשנת 1830, לוב אבדה לאיטליה בשנת 1911, ומלחמות הבלקן בשנים 1912-1913 הסירו את רוב השטחים האירופיים הנותרים, לפי אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית ו-History.com. מקורות חלוקים בנוגע לעת השיחרור של יוון: אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית מתארכת את המהפכה היוונית ל-1821-1829, בעוד History.com קובע שיוון השתחררה בשנת 1830.

ההפסד לצד גרמניה במלחמת העולם הראשונה הביא לסיום האימפריה. מוסטפה קמאל הוביל את מלחמת העצמאות הטורקית מ-1919 ל-1923, וב-1 בנובמבר 1922 הצביעה הכנסת הלאומית הגדולה להפסקת הסולטנות, הוריד את הסולטן האחרון מוחמד השישי, לפי הערך הביוגרפי שלו בוויקיפדיה. מוחמד השישי עזב את המדינה על סיפון אוניית הקרב הבריטית HMS מלאיה. אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית מתארכת בנפרד את סיום החליפות - התואר הדתי הקשור לכס העות'מאני - ל-1924, כיוון שיורש עמד בתואר זה בלבד לכ-שנתיים נוספות. הרפובליקה של טורקיה הוכרזה ב-29 באוקטובר 1923.

אדריכלות וחיי יום-יום: מה שנותר

האדריכל הממלכתי מימאר סינאן, שמונה לראש האדריכלים הממלכתיים בשנת 1538, עיצב מאוחר יותר את מסגד הסליימיה באדרנה, שהוזמן על ידי הסולטן סלים השני ובנוי בין 1568 ל-1575. סינאן ראה במסגד הסליימיה את עבודתו הגדולה ביותר, והמכלול הוכר מאוחר יותר כאתר מורשת עולמי על ידי יונסקו, לפי TRT World.

הרגלי יום-יום עות'מאנים נסעו גם הם רחוק מעבר לגבולות האימפריה. קפה הגיעה לאיסטנבול מיתר בסביבות שנת 1550 והפכה לחלק מחיי החצר תחת סלימאן המפוכח; לאחר מצור כושל על וינה בשנת 1683, נכסי קפה עות'מאנים נטושים לכאורה סייעו להצית דחיסה אירופיים, וב-1700 בלונדון היו בערך 500 בתי-קפה, לפי Middle East Eye. אותו דו"ח מציין כי מטליות בולעות מעניות מחמامי טורקיים, הנקראות חוללה, הופכו לתעשייה על ידי החברה הבריטית כריסטי וסנים בשנת 1850 לאחר שהעיצוב נמצא בבזאר הגדול של איסטנבול, וכי מכנסיים טורקיים רופפים השפיעו מאוחר יותר על 'בלומרים' מערביים.

שלבים עיקריים במבט מהיר