הבנת תנועות אמנותיות: מהאימפרסיוניזם לסמודרניזם

סטודנטים, אספנים וביקורי גלריה שואלים את אותה שאלה: מה בעצם הופך את "האימפרסיוניזם" להיבדל מ"מודרניזם", ולמה מיסטוריונים של אמנות ממשיכים להמציא תוויות חדשות? על פי הגדרות שפרסמו Tate ומכון Barber לאמנויות היפות, מונחים אלה אינם קטגוריות מדעיות קפדניות אלא קיבוצים בדיעבד שקיימים וביקורתיים הפעילו על אמנים שחלקו תקופה, טכניקה או קבוצת רעיונות.

אימפרסיוניזם: ציור אור, לא פרטים

המילון של Tate מתאר אימפרסיוניזם כתנועה שנבנתה סביב ציור בחוץ וספונטני "במקום" במקום לעבוד מרישומי אולפן, כאשר אמנים משתמשים בהכות מברשת מהירות ושבורות כדי ללכוד את הטבע הרגעי של האור הטבעי. התנועה התפתחה בצרפת מאז השנות המוקדמות של ה-1860, בהנהגת Claude Monet וקבוצה של צייריי פריז.

התערוכה הקבוצתית הראשונה שלה התקיימה בפריז בשנת 1874, בה הופיעו Monet, Auguste Renoir, Edgar Degas ו-Paul Cézanne; שבע תערוכות נוספות עקבו עד שנת 1886, לפי Tate. שם התנועה הגיע מציור של Claude Monet בשם "Impression, Sunrise", שעליו קברו הביקורתים בצורה נוקבת - תווית שדבקה. הדמויות הליבה כללו גם את Camille Pissarro, Berthe Morisot ו-Édouard Manet, והגישה התפשטה מאוחר יותר לצייריים בריטיים כמו Walter Richard Sickert.

פוסט-אימפרסיוניזם: מתצפית לרגשה

מכון Barber לאמנויות היפות מציין כי ל"פוסט-אימפרסיוניזם" אין תאריך התחלה או סיום קבוע, אם כי מוסדות בדרך כלל מקומיים אותו בין בערך 1886 ל-1905-1906, עם חפיפה משמעותית עם אימפרסיוניזם עצמו. המונח נטבע על ידי המבקר Roger Fry לתערוכה בשנת 1910 ב-Grafton Galleries בלונדון, ואחריו שתי תערוכות נוספות שם בשנות 1912 ו-1913.

כאשר אימפרסיוניסטים שאפו להקליט רגע חזותי רגעי, פוסט-אימפרסיוניסטים - ביניהם Paul Cézanne, Vincent van Gogh ו-Paul Gauguin - דחפו לעבר חששות אישיים, רגשיים או מבניים. Fry סיכם את ההסט כניסיון "ליצור טופס; לא חקות חיים, אלא למצוא שווה ערך לחיים", לפי מכון Barber.

קוביזם וביטויוניות: שבר מציור מציאותי

Tate מתאר קוביזם כהופיע בסביבות 1907-1908 דרך Pablo Picasso ו-Georges Braque, בדרך כלל מתוארך לציור Picasso משנת 1907 "Les Demoiselles d'Avignon". השם הגיע מהמבקר Louis Vauxcelles, שתיאר את תערוכת Braque משנת 1908 בפריז כמצמצמת צורות ל"קווים גיאומטריים, לקוביות". צייריים קוביסטיים, כולל Juan Gris, שברו נושאים למישורים החופפים כדי להראות מספר נקודות מבט בו זמנית, המדגישים את השטיחות של הבד על עומק שקר. Tate מזהה שני שלבים: קוביזם אנליטי (סביב 1908-1912), מתאפיין בהרכבים קשוחים וכתומים, וקוביזם סינתטי (סביב 1912-1914), שהשתמש בצבעים בהירים יותר וחומרים מהודקים כמו עיתון.

ביטויוניות, לפי Tate, נטלה צורה בגרמניה בתחילת המאה ה-20, בהשפעה של צייריים פוסט-אימפרסיוניסטיים כמו Van Gogh ו-Edvard Munch. היא התמקדה בעיצמה סובייקטיבית וחוויה פנימית ולא ציור מציאותי, מאורגנת סביב קבוצות כולל Die Brücke (הגשר) ו-Der Blaue Reiter (הרוכב הכחול). דמויות מפתח ששם אותן Tate כוללות Ernst Ludwig Kirchner, Wassily Kandinsky ו-Oskar Kokoschka, עובדות עם צבע עצום וגיאומטרי וצורות מעוותות.

מודרניזם: המונח הגג

Tate מגדירה מודרניזם כתנועה רחבה באמנות, אדריכלות ועיצוב מערבי שדחתה בהכרה את העבר כמודל לאמנות היומית, רוכשת תאוצה מתחילת המאה ה-20 והפכה לרעיון דומיננטי במוסדות אמנות עד שנות ה-60. המילון שלה מציב קוביזם, פאוביזם, סופרמטיזם, קונסטרוקטיביזם, De Stijl וסוריאליזם תחת הגג הזה, לצד ההתפתחות המאוחרת יותר של מינימליזם ואמנות מופשטת.

Tate מציינת כי אמנות מודרניסטית בדרך כלל חולקת שלוש תכונות: דחייה של היסטוריה וערכים שמרנים כמו ציור מציאותי; ניסוי עם צורה, לעיתים קרובות שואף לכיוון הפשטה; והדגשה של חומרים, טכניקות וותהליך. תנועות מודרניסטיות רבות גם קשורות לשאיפות חברתיות או פוליטיות יוטופיות לגבי התקדמות. עד שנות ה-60, הביקורתי Clement Greenberg ניסח תיאוריה משפיעת וצרה יותר של ציור מודרניסטי - עמדה שלאחר מכן עוררה את התגובה הידועה בשם פוסט-מודרניזם, לפי Tate.

למה התוויות הללו חשובות

אף אחד מהמונחים הללו לא נקבעו מראש על ידי האמנים עצמם; גם Tate וגם מכון Barber מראים כי שמות כמו "אימפרסיוניזם", "קוביזם" ו"פוסט-אימפרסיוניזם" עלו מהערות ביקורתיות או בחירות קוריאטוריאליות מאוחרות יותר, לפעמים בכוונת השנאה. לקוראים המנסים להציב ציור בהקשר, הגישה המעשית היא לשאול שלוש שאלות הנובעות ממקורות אלה: מתי זה נוצר, איזו טכניקה או רעיון פורמלי היא מעדיפה, והאם היא דוחה או בונה על התנועה שלפניה.