איך הזיכרון של האדם עובד, ולמה המוח שוכח

מתחושה לאחסון ארוך-טווח

הזיכרון אינו תהליך אחד אלא מספר שלבים נפרדים — קידוד, אחסון ואחזור — על פי מרכז פוקנר הרפואי בקליוואלנד. הזיכרון החושי מחזיק בקלט גולמי מהעיניים, אוזניים, עור, אף ולשון רק לשניות ספורות לפני שהוא דוהה או עובר לזיכרון קצר-טווח, כפי שמסבירה המרכז.

זיכרון קצר-טווח, הכרוך בקורטקס הקדמי, בעל קיבולת ומשך זמן מוגבלים — נמשך מכמה שניות לדקות אלא אם הנתונים חוזרים או מקובצים לחתיכות, על פי מרכז פוקנר הרפואי בקליוואלנד. הערכות ספציפיות יותר מגיעות מחקר קלאסי בפסיכולוגיה שסוכם על ידי Simply Psychology: ג'ורג' מילר הציע בשנת 1956 שהוא מחזיק בערך שבעה פריטים, פלוס מינוס שניים, וניסויים באמצעות משימת Brown-Peterson מצאו שמידע שלא חוזר על עצמו דוהה תוך כ-15 עד 30 שניות. מידע שנחשב חשוב יכול לעבור לאחר זאת לזיכרון ארוך-טווח, המתואר על ידי מרכז פוקנר הרפואי בקליוואלנד כחנות ללא גבול ידוע שיכולה להחזיק עובדות, אירועים, כישורים והרגלים למשך שנים, מחולקת בהרחבה לזיכרון הצהרתי (עובדות וקטעים) וזיכרון הליכות (כישורים והרגלים).

איך זיכרון בנוי פיזית

על פי מכון המוח של קוויינסלנד באוניברסיטת קוויינסלנד, זיכרון הוא הפעלה חוזרת של קבוצה ספציפית של ניורונים המיוצרים על ידי שינויים קבועים בחוזק הקשרים ביניהם. כאשר נוירון אחד מעורר שוב ושוב נוירון אחר, הקשר שלהם מתחזק דרך תהליך הנקרא פוטנציאציה ארוכת-טווח, בעוד שקשרים שנדירות משמשים מתחלשים או נעלמים, על פי המכון.

ההיפוקמפוס, בגזעי הטמפורליים של המוח, הוא מרכז היווצרות הזיכרון הראשי לזיכרונות אפיזודיים והצהרתיים, על פי גם מרכז פוקנר הרפואי בקליוואלנד וגם מכון המוח של קוויינסלנד. QBI מוסיף שההיפוקמפוס תומך בנוירוגנזה — יצירת ניורונים חדשים — שמחקרים בעכברים מקשרים לביצוע זיכרון טוב יותר, ובבני אדם, התרגילים הקשורים לנפח היפוקמפוס גדול יותר קשורים לביצוע חזק יותר במשימות זיכרון. שינה ממלאת תפקיד ישיר גם: במהלך שינה באו-ווייב, מסביר QBI, ניורונים בהיפוקמפוס משחזרים את חוויות היום בסדר דחוס בדיאלוג עם הקורטקס הקדמי שעוזר להחליט אילו פרטים מאוחסנים לטווח ארוך, ושינה לא מספיקה מפריעה לתהליך זה.

למה המוח שוכח

אחד ההסברים העתיקים ביותר, תיאוריית ריקבון העקבות, טוען שעקבות זיכרון דוהה באופן אוטומטי לאורך זמן אם לא משמשים — ניסיון שחוקרים אותו לניסויים מוקדמים על ידי Brown בשנת 1958 ועל ידי Peterson ו-Peterson בשנת 1959, על פי Simply Psychology. מבקרים של התיאוריה מציינים שזה מתקשה להסביר למה אנשים יכולים להיזכר בברור באירועים רחוקים שלא חשבו עליהם שנים.

המגבלה השנייה היא פשוט קיבולת. הפסיכולוג ג'ורג' מילר הציע בשנת 1956 שזיכרון קצר-טווח מחזיק בערך שבעה פריטים, פלוס מינוס שניים; כאשר קיבולת זו מתמלאת, מידע חדש יכול להחליף את מה שכבר קיים, על פי Simply Psychology, בציטוט ניסויים של Waugh ו-Norman משנת 1965 המראים שהזכרון התדרדר כאשר ספרות יותר התערבו בין הלמידה לבדיקה. בזיכרון ארוך-טווח, תיאוריית ההפרעה טוענת שזיכרונות דומים מתחרים זה בזה: הפרעה פרואקטיבית מתרחשת כאשר קידום ישן משבש קידום חדש, והפרעה רטרואקטיבית מתרחשת כאשר קידום חדש משבש זכרון של חומר מוקדם — דפוס ש-Underwood ו-Postman הוכיחו בשנת 1960 בהראיה שלמידה של רשימת מילים שנייה פגעה בהיזכרות של רשימה מוקדמת.

הסבר שלישי הוא כישלון אחזור, נקרא גם שכחה תלוית-קו: מידע נשאר מאוחסן אך אינו יכול להיגשת ללא הקו הנכון. Tulving ו-Pearlstone הראו בשנת 1966 שספק שמות קטגוריות שיפר בהרבה את הזכרון של מילים שנראו שנשכחו. הקשר משנה גם — מחקר Baddeley בשנת 1975 על צוללנים מצא שהם הזכירו בערך 40% יותר מילים כשנבחנו בסביבה זהה, על הקרקע או מתחת למים, כאשר הם למדו אותן לראשונה, ו-Goodwin וקולגים דיווחו בשנת 1969 שהזכרון יכול גם להיות תלוי בתנאי פיזיולוגי, כגון שכרות אלכוהול בזמן הלמידה מול בדיקה.

הגורם הרביעי הוא כשל בעצם הקיבוע. Simply Psychology מצטטת את המקרה של חולה H.M., שהחזיק בזיכרון קצר-טווח נורמלי לאחר ניתוח משנת 1953 שפגע בהיפוקמפוס שלו אך איבד את היכולת ליצור זיכרונות ארוכי-טווח חדשים — עדות לכך שהיפוקמפוס נדרש כדי להמיר זיכרונות קצרי-טווח לקטע קבוע.

מדידת שכחה: עקומת Ebbinghaus

בשנת 1885, הפסיכולוג הגרמני Hermann Ebbinghaus פרסם את המחקר המתודי הראשון של שכחה, בדיקת עצמו על אלפים של רשימות של שלוש אותיות חסרות משמעות "הברות חסרות משמעות" תוכננו להוציא כל השפעה של ידע קודם. הוא מדד שכחה כ"חיסכון" — כמה מהר יותר הוא יכול ללמוד מחדש רשימה בהשוואה ללימוד זה בפעם הראשונה — בפרקי זמן מ-20 דקות ל-31 ימים.

נתונים אלה מגיעים מרפליקציה שפורסמה בשנת 2015 ב-PLOS One על ידי Jaap Murre ו-Joeri Dros מאוניברסיטת אמסטרדם, שחזרו על השיטה של Ebbinghaus עם נושא יחיד שלמד 70 רשימות של הברות חסרות משמעות על פני 75 ימים. המחברים דיווחו על "דמיון מדהים" למקור משנת 1885, אם כי עם שמירה נמוכה יותר בסימן 31 הימים, הבדל שהם ייחסו בחלקו לזמני לימוד ארוכים יותר ששימשו במהלך הניסוי המודרני.