ג'אז: איך הצליל של ניו אורלינס הפך לצורת האמנות המגדירה של אמריקה

ג'אז מיוחס רחב היקף לניו אורלינס בסוף המאה ה-19, לפי שירות הפארקים הלאומיים של ארה״ב, המנהל את פארק היסטוריה הלאומי של ג'אז בניו אורלינס. התערובת הייחודית של העיר של אוכלוסייה צרפתית, ספרדית, אפריקאית, קריביית וה-Anglo-American יצרה תנאים שהסוכנות מתארת כאידיאליים לחדשנות מוזיקלית.

הלידה בניו אורלינס

שירות הפארקים הלאומיים מציין שאפריקאים מערביים שניבעו מהוו כ-30% מאוכלוסיית ניו אורלינס כבר בשנת 1721 וגדלו לאכן למעלה מחצי בסוף הזה. Congo Square בעיר שמרה על מסורות ריקוד וכלי הקשה אפריקאיים, בעוד שתהלוכות Mardi Gras הודיות נשאו דפוסי קריאה והתגובה מושרשות במוזיקה אפריקאית מערבית. להקות פליז הפכו פופולריות רבות בשנות ה-1880 וה-1890, ופסנתר ראג'טיים סינקופי זכה לפופולריות לאומית בשנות ה-1890, אומרת הסוכנות.

לפי שירות הפארקים, חברות עזרה הדדית ומועדונים חברתיים ספונסרו תהלוכות עם להקות פליז, מה שהוביל להתעוררות של מסורת השתתפות קהילתית הידועה בשם "קו שני." בשנות ה-1890, מוזיקאים שלא יכלו לקרוא מוזיקה החלו לשזור ניסוח בלוז מרוטט אל מנגינות ריקוד מוכרות. נגן הקורנט של Uptown Charles "Buddy" Bolden מתואר על ידי שירות הפארקים כמוזיקאי שרבים מהג'אזמנים המוקדמים האשרו כראשון שפיתח סגנון חדש מובחן. חוקי הפרדה של התקופה דחקו מוזיקאים שחורים וקריאולים זה לזה, ושירות הפארקים אומר שהתערובת שנוצרה מהטבע של Uptown וההוראה הפורמלית המאומנת של Creole יצרה את הצליל הפוליפוני הייחודי של ג'אז, כשקורנט, קלרינט וטרומבון מרטטים בו זמנית. דמויות מוקדמות כוללות Jelly Roll Morton, King Oliver, Sidney Bechet ו- Louis Armstrong. המוזיקה התפשטה צפונה לאחר 1907 והפכה לתופעה לאומית בשנת 1917, לפי הסוכנות.

סווינג תופס את הלאום

תקופת הסווינג מתוארכת בדרך כלל מתחילת שנות ה-1930 עד 1947, לפי סיכום ויקיפדיה של התקופה הנשאב מתאריכים מוזיקליים סטנדרטיים. נקודת מפנה מצוטטת שהתרחשה ב-21 באוגוסט 1935, כאשר להקתו של Benny Goodman משכה קהל גדול ובלתי צפוי בPalomar Ballroom בלוס אנג'לס, רגע המיוחס עם הבאת סווינג ביג-בנד לקהל ארצי. מנהיגי להקה שהגדירו את התקופה כללו Duke Ellington, Count Basie, Fletcher Henderson, Cab Calloway, Jimmie Lunceford, Benny Goodman, Glenn Miller, Tommy Dorsey ו- Artie Shaw.

סווינג ארגן מחדש ג'אז סביב אנסמבלים גדולים יותר של בערך 12 עד 16 שחקנים הקוראים סידורים כתובים במקום להטבע קולקטיבי. קטע הקצב הסתובב לפסנתר, גיטרה, בס ותוף, החליף את הטובה בבס מיתר ואת הבנג'ו בגיטרה, והמוזיקה התעברה מתחושת דו-טוק לתחושה ארבע-טוקה. סגנון הסידור של Fletcher Henderson, שנבנה על ריפים חוזרים המשוחקים בקריאה ותשובה בין חלקים, הפך לגישה הסטנדרטית של הז'אנר. הדומינציה של התקופה הסתיימה בין שביתת הקלטות מוזיקאים 1942–1944, הגבלות נסיעה בזמן מלחמה, אסורים ברדיו וריבוי של עניין בביבופ ומוזיקת פופ ממוקדת וקאליים.

ביבופ: ג'אז פונה פנימה

ביבופ התפתח בשנות ה-1940 כתגובה נגד הגבלות סווינג ביג-בנד, לפי סיפור שפרסם Carnegie Hall. כאשר ריקוד בחדר מלון ירד לאחר מלחמת העולם השנייה וערי הילדים סגורים, מוזיקאי סווינג יצרו יותר ויותר קומבו קטנים שאפשרו חופש טבעי גדול יותר. הסגנון מיוחס בעיקר לטרומפטיסט Dizzy Gillespie, ספרן סקסופון אלטו Charlie Parker ופסנתרנים Thelonious Monk ו- Earl "Bud" Powell, כאשר תופיפים Kenny Clarke ו- Max Roach יוצרים את הבסיס הקצבי שלהם.

מוזיקאים אלה ארגנו הפעלות jam באמצע הלילה ב- Minton's Playhouse בהרלם, כאשר, כפי שמציין Carnegie Hall, הם התנסו בכרומטיות בלתי שגרתית וצלילים לא הרמוניים, לפעמים משחקים בקצב מהיר מאוד עם אקורדים בלתי שגרתיים במיוחד כדי להרתיע שחקנים כושרים נמוכים יותר מלהצטרף. בניגוד להדגשת הסווינג על מנגינה וניסוח רגיל, ביבופ בנה טבעון סביב מבנה הרמוני, תוך שימוש באורכי ביטויים לא סדירים והפסקות פתאומיות. התغיير היה מוזיקלי ותרבותי: ביבופ הפך לקשור לסגנון ההלבשה והדיבור שלו לצד הצליל שלו.

ג'אז כדיפלומטיה של מלחמת הקור

התפקיד הבינלאומי של ג'אז התעמיק במהלך מלחמת הקור. לפי חשבון מגזין Time של התקופה, הרעיון של שליחת מוזיקאים ג'אז לחו״ל כשליחי תרבות הופיע משנת 1955 עם הצעה מנציג Adam Clayton Powell Jr., וסיור רשמי ראשון של משרד החוץ, בהנהגת Dizzy Gillespie, התקיים ב-1956. הרביעיית Dave Brubeck ביצעה שתים עשרה קונצרטים בפולין ב-1958, בין ההופעות הג'אז האמריקאיות הראשונות שנערכו מאחורי הווילון הברזל. Louis Armstrong טייל חלקים של אפריקה בשנת 1961 לאחר שבתחילה סירב להשתתף בסיור מתוכנן ב-1957 של ברית המועצות.

האסטרטגיה של משרד החוץ, כפי שתואר על ידי Time, מסגרת את טבעון הג'אז בתוך מבנים מוזיקליים קבועים כהשתקפות של ערכים דמוקרטיים אמריקאיים, וגורמים רשמיים שלחו בכוונה להקות משולבות עדינית לשקף תמונה של הרמוניה גזעית בחו״ל אפילו כשהפרדה גזעית המשיכה בבית.

Armstrong סירב בעבר להשתתף בסיור בברית המועצות המתוכנן, תוך ציטוט משבר ביטול ההפרדה בבתי הספר של 1957 בליטל רוק, ארקנסו. הוא וBrubeck יצרו מאוחר יותר יצירת במה, "The Real Ambassadors," שלפי Time, Darius Brubeck בנו של Dave Brubeck אמר שכוונתה הייתה לטעון כיצד ארה״ב יכלה לקדם דמוקרטיה בחו״ל כשדרום אמריקה נשארה מופרדת. Time מדווח שתוכנית ההחלפה התרבותית הרחבה יותר זוכה לעודד התחממות של מלחמת קור, כולל דיונים בנזל נשקים גרעיניים מאוחר יותר בשנות ה-1980.

מורשת קבועה

בתוך ארה״ב, ג'אז הוכר רשמית דרך fellowships פרס NEA Jazz Masters של הסוכנות, שאתר האינטרנט של הסוכנות מתאר כה honor הגבוה ביותר שהאומה משקיע אמנים ג'אז. הקמה ב-1982, ה- Fellowship מכבד מוזיקאים, מלחינים ומחנכים חיים על תרומות משמעותיות לצורת האמנות; כיתת NEA 2026 של מוזיקאים כללה Rhonda Hamilton, Carmen Lundy, Airto Moreira ו- Patrice Rushen, מוכרים בקונצרט טריביוט שנתי.