הסבר סוגי הופעות תיאטרליות: מדרמה עתיקה לבמה עכשווית

אנשים החוששים "סוגי תיאטר" בדרך כלל מנסים להבין היסטוריה ארוכה ומתפצלת: זמרת יוונית אינה עושה את אותו הדבר שממתיני קבוקי עושה, וחכיתו לגודו אינו פועל לפי אותם הכללים של מיוזיקל בברודווי. חלק זה מציג את מסורות הביצוע הגדולות בסדר כרונולוגי, מהמקורות המתועדים שלהן לצורות שעדיין מובילות בימינו, תוך שימוש בעובדות המעוקדות ממקורות אקדמיים ומוסדיים.

יוון עתיקה: טראגדיה, קומדיה וחזיון סטיר

על פי אנציקלופדיה של היסטוריית העולם, התחלותיה המדוקדקות של הקומדיה היוונית אינן מתועדות, אך קדרה מהמאה השישית לפנה"ס כבר מציגה שחקנים בתלבושות מוגזמות, וארסטוטל תיעד קו אחד של קומדיה לשירי פלאוס שהשתנו בפסטיבלים לכבוד דיוניסוס. טראגדיה וקומדיה הוצגו בפסטיבלים דתיים זהים, לצד חזיוני סטיר, וביחד הם "מהווים את הבסיס שעליו מבוסס כל התיאטר המודרני," כפי שמציינת האנציקלופדיה.

הז'אנר התפצל לשתי פאזות. קומדיה ישנה שלטה במאה החמישית לפנה"ס, בהנהגת אריסטופנס (בערך 460-380 לפנה"ס), שהאכרניאן שלו (425 לפנה"ס) היא הקומדיה הקדומה השלמה שנשרדה; היא עדיפה על חלקות פנטסטיות וסטירה פוליטית ישירה. קומדיה חדשה הובילה בסוף המאה הרביעית לפנה"ס, בהנהגת מנדנדר (בערך 342-291 לפנה"ס), שכתב בערך 100 מחזות והעביר את ההתמקדות למצבים ביתיים ודמויות חוזרות אבל ולא התקפות על דמויות ציבוריות ידועות.

נו, קיוגן וקבוקי של יפן - מחזות ריקוד מעוקלים

נו התגבש במאה הארבע עשרה כאשר כנאמי קיוטסוג"ו ממתיני הוקמו את להקת יוסאקי-זא, ובנו זיאמי מוטוקיו שיפר את הצורה וחיבר בערך חמישים מחזות שעדיין מובילים בימינו, על פי מבואות עזרה במחקר של EBSCO על מחזה נו. נו מסתמך על תנועה מתוכננת, מסכות מעודנות ממתיין בודד, השיתה, שמעביר רגש דרך ריקוד וקול ולא דיאלוג רגיל. הפסקות קומיות הנקראות קיוגן הן בימה בין מחזות נו; התוכנית המשולבת ידועה כנוגאקו.

יוניסקו הכריזה על נוגאקו כניצול של המורשת הלשונית והבלתי מוחשית של האנושות בשנת 2001 וירשמה בצורה רשמית אותה ברשימה החלופית של המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של האנושות ביוניסקו בשנת 2008, על פי רשימה שלעצמה של יוניסקו. יפן כבר ייעדה אותה ככל תעודה תרבותית בלתי מוחשית חשובה בשנת 1957.

קבוקי התפתח מאוחר יותר, במהלך תקופת אדו של יפן (1603-1867), וכוון לקהל פופולרי של תושבי עיר ולא הבחור. רשימה של יוניסקו מתארת מחזות קבוקי כמרוכזות על אירועים היסטוריים וקונפליקטים של הלב, שלעשן אך ורק על ידי שחקנים גברים, כולל אוננגטה מומחים בתפקידים נשיים. ההנחה כוללת גשר מוגבה לכיוון הקהל הנקרא הנאמיצ'י וקיפאון בסגנון מעוקל, מיה, שבו משתמשים במתינים כדי לסמן את שיא הרגש של הדמות. יוניסקו הכריזה על קבוקי כניצול בשנת 2005 וירשמה אותה ברשימה החלופית בשנת 2008.

צורות קומיות ופוליטיות אירופיות: קומדיה דל'ארטה לתיאטר אפי

קומדיה דל'ארטה הופיעה בעיתון ב-1500s, כשהקונוונציות הליבה שלו הוקמו בערך בין 1550 ל-1650, על פי EBSCO. להקות הופיעו בחוץ על בימות זמניות עם סצנוגרפיה מינימלית, ארטיקולציה דיאלוג סביב חלקה ידועה ומערכת קבועה של דמויות שנקיות - זאני הטיפש, ה'נעם גרמי, הדוקטור ה שרלטן וה'Capitano הנחצוף, הוצאו מאוחר יותר על ידי דמויות כמו Harlequin ופנטלון. הצורה התפשטה בכל אירופה וניצחה בעידן זהב ב-1600s לפני שירדה; היא נאסרה בצורה רשמית בעיתון בשנת 1797 לאחר פלישת נפוליאון, אך השפיעה על קומדיה מאוחרת יותר וחודשת מאז שנות ה-1970 ואילך.

בשנות ה-1920, במאי גרמני אירווין פיסקטור פיתח טכניקות שמחברת המחזה ברטול ברכט מאוחר יותר ניתז כתיאטר אפי, על פי כניסת היסטוריה של EBSCO. ברכט רצה בקהל לחשוב על המאפיין החברתי של מחזה במקום להרגיש פשוט לדמויות שלו, אז הוא השתמש בהוצאות כגון הארה בהירה וזהה, כיתובים משודרים והפסקות מוזיקליות כדי להזכיר לקהל שהם צופים בבנייה. הוא כינה זאת את ה-Verfremdungseffekt, או אפקט הניכור — טכניקה שמטרתה היא להפוך מצבים מוכרים לזר מספיק כדי שיתבררו בתבונה במקום שיוספו בכוח.

טפסים לאחר מלחמה עכשוויים

תיאטר של אבסורד קם באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, עוצב על ידי הפילוסופיה הקיומית של ז'אן-פול סרטר וא"ל קאמו, על פי EBSCO. מחזאים כולל שמואל בקט, יוג'ן יונסקו, ז'אן ג'אנה והרולד פינטר כתבו מחזות לא-ריאליסטיים בנויים על מצבים לא-הגיוניים ושפה שלא הצליחה לתקשר, משקפת את מה שEBSCO מתאר כתחושה לאחר מלחמה של חסרות ערך אנושית. EBSCO מציינת שהסגנון הגיע לאתרי Off-Broadway וOff-Off-Broadway בסוף שנות ה-1950, וכי אדוארד אלבי שילב טכניקות אבסורדיות בעבודות כמו מי חושש מווירג'יניה וולף? (1962).

תיאטר מיוזיקלי חוזר לאופרה שירים מהמאה השמונה עשרה — ה-Beggar's Opera (1728) מצוטטת על ידי כמה היסטוריוני כדוגמה מוקדמת — ולקח את צורתו המודרנית של ברודווי בהדרגה: The Black Crook (1866) הציג תמונה רקיעה עלומה, Show Boat (1927) השתמש בפעם הראשונה של ברודווי לחלוטין בהנחות משולבות וטיפל בקשרים גזעיים, וOklahoma! (1943) נחשב בהרחבה כמיוזיקל הראשון שבו שירים וכוריאוגרפיה הוקמו במלואם לעלילה, על פי סיכום EBSCO.

תיאטר פיזי ויצור עקבות שורשיהם לתלות של קומדיה דל'ארטה על המחווה על פני טקסט, עוצב מחדש במאה ה-20 על ידי מתרגלים כמו ז'אק לקוק, רודולף לבן וא"ל ארטו, EBSCO מציינת. בטופס זה הגוף נושא את הנרטיב וחברות — כמו די'ו8 Physical Theatre של לויד ניוסון, שנוסד בשנת 1986, וComplicité — בונות פרודוקציות דרך יצירה מבוססת סדנה במקום סקריפט קבוע.