ההיסטוריה של השפה הכתובה: מהכתב הקונפוריים לאלפביתית המודרנית

מספר אזורים בעולם העתיק החלו לשמור על רשומות כתובות בזמנים שונים ומסיבות מעשיות שונות, זמן רב לפני שמישהו כתב ספרות. המערכות המוקדמות ביותר הידועות בנויות לא לספור סיפורים אלא לניהול: מעקב אחר סחורה, עבודה וקורבנות.

הכתבים המוקדמים ביותר: סומר ומצרים

על פי אנציקלופדיית היסטוריית העולם, הכתב הקונפוריים הופיע בקרב הסומרים בבין נהרות בסביבות 3600–3500 לפנה"ס, מה שהופך אותו למערכת הכתיבה המוקדמת ביותר שזוהתה עד כה. הוא התחיל כ"מכשיר עזר זיכרון שתוכנן לסיוע לחשבונות וביורוקרטים", בו השתמשו בחידושי מסחר, מלאי וחוקי סחורה ולא לספרות.

הסימנים בצורת הטריז של הכתב (cuneus בלטינית פירושו "טריז") נלחצו לתוך קרקע רטוב בעזרת סטילוס. בסביבות 3200 לפנה"ס בעיר אורוק, התמונות המקוריות - שרטוטים פשוטים של דברים כמו בעלי חיים או שליטים - החלו להתפתח לעבר פונוגרמות המייצגות קולות. מספר הסימנים בשימוש ירד מיותר מ-1000 ל-כ-600, ובתי הספר הרשמיים של הסופרים בשם edubba הכשירו תלמידים למשך עד שתים עשרה שנים.

במצרים, ההיירוגליפים המאומתים הקדומים ביותר מגיעים מאביידוס, בכ-300 קילומטרים דרומית לקהיר. על פי בתחום תיעוד הניסיון גינס, חותמות קרקע וכרטיסי שנהב שחפרו שם בשנת 1999 על ידי המוסד הגרמני לארכיאולוגיה בקהיר תוארכו לשנים 3400 עד 3200 לפנה"ס. הסימנים שימשו במקור לסימון מכולות של סחורה כגון דגנים, שמנים ונימוקים.

עצמות הנבואה הסיניות

לכתיבה הסינית יש נקודת התחלה נתעדת בנפרד. בירתה האחרונה של שושלת שנג, יינקסו, ליד אניאנג המודרנית בחבל האנן, היא המקום שבו חוקר וואנג יירונג הכיר לראשונה אותיות סיניות עתיקות בשנת 1899 על עצמות שנמכרו כ"עצמות דרקון", על פי כניסת ויקיפדיה בנושא אתר זה. האותיות נחצבו לתוך מעטפת צב וחזה בקרוב, כדי לזהות בעלי חיים, בתקופת שלטונו של מלכים כולל וו דינג, שתחילת שלטונו היה בסביבות 1250 לפנה"ס.

בסביבות 150,000 עצמות נבואה נחפרו ביינקסו, מהווה את רוב הראיות המשכות הקדומות של כתיבה סינית. עשרות שנים לאחר הגילוי הראשוני, חוקר וואנג גואווי השתמש בכתובות כדי לאשר את הגנאולוגיה המלוכה של שושלת שנג, שעד אז הייתה ידועה בעיקר דרך אגדה מאוחרת יותר.

מסימנים לאותיות: האלפביתית

הכתיבה האלפבית ששימשה ברחבי העולם כיום עוקבת אחורה לפניקים, שכתבם פותח לחלוטין בסביבות 1000 לפנה"ס וייצג 22 קולות עיצורים ללא סימנים נפרדים של ווקל, על פי אנציקלופדיית היסטוריית העולם. סוחרים פניקים חזרו לכתב בעל הים התיכון המזרחי.

היוונים כנראה הניחו את המערכת הפניקית דרך מגע מסחרי זה, כשאנציקלופדיית היסטוריית העולם מתארכת את ההסטה לסביבות 800–700 לפנה"ס. התהליך המוסדי העיקרי של היוונים היה המרת מספר אותיות פניקיות שייצגו קולות שלא בשימוש ביוונית לסימני ווקל, תוך הפקת אלפביתית בת 24 אותיות. אחד מהכתבים האלפביתיים היווניים המוקדמים ביותר הידועים, מה שנקרא כוס נסטור, מתוארך לסביבות 740 לפנה"ס.

מיוון, האלפביתית עברה לאתרוסקים ואחר כך לרומא, שם היא הפכה לאלפביתית הלטינית - הקדם הישיר של האלפביתית בשימוש כיום לעברית וברוב השפות האירופאיות האחרות.

דפוס והפצה עולמית של הכתיבה האלפבית

הכתבים האלפביתיים התפשטו הרבה יותר ברחבי העולם ברגע שהעתקת טקסטים הפכה מכנית. יוהנס גוטנברג, דפוס גרמני, הקים את פעילותו של הדפוס בממיינץ בסביבות 1450 לספירה וייצר את התנ"ך הלטיני המפורסם שלו בשנת 1456 לספירה, על פי אנציקלופדיית היסטוריית העולם. המערכת שלו חרטה אותיות בודדות לתוך תבנית נחושת, מילאה אותה בממתכת מותכת כדי לצוקת סוג השימוש נוכל, ודירג את האותיות בתוך מסגרות שיכולו להיות מושמנות ודחופות על נייר שוב ושוב.

ההשפעה על ייצור הספרים הייתה משמעותית: עד 1550 לספירה, כ-20 מיליון ספרים הודפסו באירופה, בהשוואה לכ-2 מיליון בעשור הראשון של שנות 1500, על פי אנציקלופדיית היסטוריית העולם. ספרים מודפסים עלו בערך שמונית אחת מהמחיר של העתק כתוב בעצמי, והפכו, בדברי האנציקלופדיה, לזרז ללמידה רחבה יותר לאורך מאות השנים שלאחר מכן.

כל אחת מהמערכות הללו ענתה על צורך שונה - חשבונאות בסומר, תיוג מלוכי במצרים, ניבוי בשנג הסינית, תיעודי סחר בקרב הפניקים - לפני שהוספת ווקלים בחברה היוונית ודפוס הטיפוס הנייד של גוטנברג הפכו מיומנות ספציאלית לכלי שניתן להשתמש בו ולהוקד בהרבה בקנה מידה גדול יותר.